השבוע אני רוצה לספר לכם על בני הזוג דניאל ורונית. (כמובן שנעשו שינויים שלא נזהה במי מדובר)

דניאל ורונית הגיעו לחוסר אונים בעקבות חרדות קשות שרונית מתמודדת איתן מאז היום המר והנמהר שבת של שמחת תורה.

רונית בהחלט נראתה במצוקה קשה. היא הייתה חיוורת, ישבה בדריכות על הכיסא, וכל רעש בלתי צפוי גרם לה לבהלה גדולה.

שמתי לב לכך שכשהיא שומעת רעש של מטוס חולף היא ממלמלת משהו, מן הסתם היו אלה פסוקי תהילים.

לעומתה, בלטה מאד הנינוחות שהפגין דניאל בעלה. דניאל ישב בשיא הנינוחות על הכורסה וראשו נשען לאחור. הוא אחז בידו פחית קולה קרה ולגם ממנה בהנאה גלויה, נראה כי כל שלוות העולם על פניו.

בתחילת הפגישה דיברה רונית על הסבל הנוראי שהיא עוברת מאז פרוץ המלחמה. "אני פשוט לא מתפקדת" תיארה ביאוש, ממוצאי שמחת תורה ועד היום לא זכיתי לישון כמו בן אדם אפילו לילה אחד. אני מפורקת, שבורה, מרוסקת. מרגישה כמו קיפאון בכל הגוף, בקושי מסוגלת לצאת מהבית, אין על מה לדבר על יציאה בשעות הערב, וגם בתוך הבית אני לא מצליחה להרגיש מוגנת, כל הזמן גלגלי המח שלי עסוקים בלייצר פתרונות לשעת צרה חס ושלום.

"כמו מה למשל?" שאלתי.

"אני לא רוצה לפרט" ענתה רונית.

"למה?"

"כי אני פוחדת שאולי יש למילים כח" ענתה, ובעיניה פחד גדול.

מה שהכי קשה זה שיש לי בלי עין הרע תשעה ילדים ואני בקריסה- לא מצליחה לקום בבוקר, לא מצליחה למלא את מכסת השעות שלי בעבודה- אני עובדת מהבית בהנהלת חשבונות ובשום אופן לא הצלחתי להגיש דוחות החודש.

"אז מה עשית?" ניסיתי לברר.

"דניאל הציל את המצב!" הוא דיבר עם הבוס שלי וביקש שעובדות אחרות תטפלנה בתיקים שאני אחראית עליהם.

"וזה לא פגע לכם בהכנסה?" המשכתי להקשות, כדי להבין את התמונה לעומק.

"לא, דניאל הצדיק, שיהיה בריא, הוסיף שעות בעבודה שלו אז לא הרגשנו מצוקה כלכלית.

בבוקר דניאל שולח את הילדים ואני מנסה להשלים קצת שינה, בעבודה אני ממש צולעת. ארוחות מבושלות אין בבית, חוץ מיום אחד שחמותי שלחה לנו מרק,

הבלאגן עד לב השמים, בערב שבת אני אוספת את ערמות הכביסה לחדר צדדי ואת הכלים אני מחביאה בפינת המרפסת, מהשעה שהילדים חוזרים הביתה אני מעבירה איתם את היום איכשהו עד שדניאל מגיע והוא משכיב אותם.

נו, אז היכן בכל זאת הבעיה הקשתי, הרי דניאל ממש נרתם ועוזר לך ומוציא אותך מכל המצוקה?

רונית פלטה אנחה עמוקה ואז המשיכה, המצב לא כזה פשוט, אבל אני חוששת לדבר?

"כי מה יקרה אם תדברי?" שאלתי.

"אני פוחדת שדניאל ייפגע"

בשלב זה דניאל האדיש התחיל לנוע בכורסתו.

"הכל בסדר, רונית, את מכירה אותי, אני לא אחד שנפגע"

"זאת בדיוק הבעיה," בבת אחת הגביהה רונית את קולה בכעס. "דווקא הייתי מאד מאד מקווה לשמוע שאתה כן עלול להיפגע"

דניאל פתח וסגר את פיו חליפות, נראה היה כי אינו יודע האם ומה משתלם לו לומר. בסוף בחר באפשרות הבטוחה של שתיקה. הוא הניח את פחית הקולה, שילב את ידיו וחזר להפגין אדישות, שלווה וקור רוח.

"זה בדיוק הבן אדם. לא אכפת לו מכלום! אני יושבת שעות על גבי שעות ואומרת תהילים על כל השבויים רחמנא לצלן, מדליקה נרות לעילוי נשמת הצדיקים, כדי לעורר רחמי שמיים, מתפללת יומם ולילה, מפרישה חלה, מקבלת על עצמי קבלות, שומעת קווים עם שיחות חיזוק… זה  מצב מזעזע, איך אפשר להישאר אדישים מול כל הזוועות הללו,

"ודניאל", כאן נעצרה רונית ונאנחה שוב, "כאילו כלום." "הכל עובר לידו. אין לו קשר לאחיו היהודים הסובלים, הם פשוט לא מעניינים אותו. בעצם, כאן הגבירה רונית שוב את קולה בכעס, הם כן מעניינים, אולי אפילו מאד מעניינים. "הוא  כל היום צופה בהם. מפרוץ המלחמה ועד היום הוא במסך, מקפיד חס וחלילה לא לפספס שום פרט.

ההתנהגות שלו מוציאה אותי מדעתי!

קודם כל- איך הוא בכלל מסוגל לראות את כל הזוועות הללו? דם, אכזריות, סבל שלא יתואר… איך אפשר לראות את זה? אני כבר לא ישנה שבוע שלם רק מלדמיין את מה שהוא רואה, והוא? רגל על רגל, כוס קפה- וצופה…

דבר שני, איפה הלב שלו, קום תעשה משהו! תתפלל! תתחזק! תרבה זכויות! אחים שלך סובלים ואתה במסך???

רונית נאנחה שוב, בפעם המי יודע כמה, היא השפילה את עיניה לקרקע ולאחר שתיקה סמיכה הרימה ראשה ותלתה בי מבט מיואש.

"אני שומע את ההתמודדות שלך." פתחתי את דבריי. "את מתארת מצב ממש לא פשוט. מצד אחת את עצמך בחרדה מאד קשה, מצד שני את במצוקה כתוצאה מהתנהגותו של דניאל"

"נכון." אישרה רונית

"במה היית רוצה שנתחיל"? שאלתי.

"אני חושבת שהכי קשה לי הסיפור עם דניאל. אני ממש סובלת מלראות את האטימות שלו כלפי אחיו היהודים"

"אז בואי ננסה להבין לעומק את הקושי שלך. אני אשאל אותך שאלה ותנסי לענות לי בכנות. אם היה מדובר בשכן שלך- שהיה צופה בחדשות ומפגין אדישות מול הסבל של אחיו היהודים, אז את גם היית כל כך במצוקה?"

רונית שתקה. היא הרהרה בשאלה שלי ואז ענתה באומץ: "כן. כנראה שמה שאכפת לי זה לא בדיוק האטימות מול אנשים שסובלים, אלא אכפת לי כי זה בעלי, קשה לי כי הוא חשוב לי"

"קודם כל אני מעריך את הכנות"- הגבתי. ואני רוצה להמשיך ולשאול, את אומרת שקשה לך כי הוא חשוב לך, מה הכוונה שהוא חשוב לך??

"לא יודעת", מלמלה רונית, "הוא לא יודע איך להתמודד עם המצב, הוא בורח ולא מעז לפגוש את עצמו ואת האמת, אין לי ספק שכל הצפייה הלא נגמרת הזאת זה חתיכת בריחה"

"אז בעצם את דואגת לו ורוצה לטפל בו?"

"אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל כן, אני ממש דואגת לו. אני גם מתפללת עליו המון שיצליח להיגמל מההתמכרות שלו"

"אני רוצה לשתף אתכם במה שאני שומע", פניתי כעת לשניהם, "שניכם אנשים לא צעירים, אינטלגנטים ובעלי נסיון חיים, ומשום מה במערכת היחסים ביניכם כל אחד מנסה להרגיע את עצמו ע"י זה שהוא מנהל את המגרש של השני.

אתה, דניאל, מתקשר לבוס של רונית ומוסיף שעות בעבודה בגלל שרונית בחרדות, ואת- רונית, סוחבת את דניאל לטיפול כביכול כדי לטפל בחרדות שלך, אבל בעצם את לא רוצה שנדבר על החרדות שלך אלא מה שהכי בוער לך זה שדניאל ייגמל מההתמכרות שלו למסכים."

"האם נראה לך, חזרתי כעת לרונית, שיש קשר בין החרדה שלך לבין זה שאת עסוקה בלשנות את דניאל?"

"מה פתאום!" ענתה רונית נחרצות. "אני חרדתית מאז שאני מכירה את עצמי. מגיל צעיר אני לא ישנה בחושך גמור, מתעוררת מסיוטי לילה ובודקת שלוש פעמים אם הדלת נעולה. אין שום קשר בין החרדות שלי לבין דניאל"

"ומה היה קורה בבית של ההורים שלך כשהיית מתעוררת מסיוטי לילה?"

"הייתי מעירה את ההורים שלי."

"ואז מה הם עשו?" המשכתי לשאול

"אמא הייתה מכינה לי כוס תה, אבא היה אומר איתי פסוקים של קריאת שמע הם ממש עזרו לי להירגע."

"כמה פעמים זה קרה לך בילדות"

"הו הו, אין סוף. היו תקופות שזה היה ממש כל לילה."

"ובמהלך היום גם היו זמנים שאמא הייתה מכינה לך כוס תה?" הקשיתי

"מה פתאום, איפה היה לה זמן לזה? היא עבדה קשה, גדלתי בבית מאד מאד עמוס."

"תשמעי, רונית," התעורר לפתע דניאל מרבצו, "אם כל הסיפור זה כוס תה אז יצאתי בזול."

מה אתה מתלוצץ? התרגזה רונית. אתה יודע מה זה חרדות?? סבלת פעם בחיים שלך מחלומות ביעותים??

"בטח שכן." הגיב דניאל ברצינות, מה נראה לך, שאני לא הייתי פעם ילד?

"ואיך אבא  ואמא הגיבו לך??" שאלתי, שמח על הנתיב המדוייק שאליו השיחה התגלגלה.

"הגיבו? מי הגיב? נראה לך שהייתי מעיר את ההורים שלי בגלל שאני חולם חלום מפחיד?"

"אז איך הרגעת את עצמך?" ש

אלתי

"איך שהרגעתי את עצמי מכל מיני דברים שעברתי בילדות." הגיב דניאל בקור רוח. "ההורים שלי לא היו טיפוסים שמרגיעים את הילדים. בבית שלהם לא היה מקום לדיבורים על רגשות."

"ואיך הרגשת עם זה?"

"היום אני מבין שזה ממש קשה.

זה מאד לא פשוט לילד לסחוב דברים לבד." ענה דניאל בקצרה.

"תראו." פניתי שוב לדניאל ורונית. "אתם בטח שמים לב לכך שאתם משחזרים בצורה מדוייקת את אותו דפוס שכל כך תסכל אתכם.

את, רונית, מבינה היטב שאם לאמא לא היה זמן אלייך בתוך מרוץ החיים והיא הכינה לך כוס תה רק כשהתעוררת מסיוטי לילה, אז כנראה שיש קשר בין הדברים…

"מה הקשר?" הקשתה רונית,  "אתה מתכוון לומר שבגלל שהיא התיחסה אלי רק כשהתעוררתי בלילה אז לכן פיתחתי חרדות?"

"אני עדיין לא יודע למה התפתחו לך חרדות, אבל מה שאני רואה זה שכיום, בגיל כל כך מבוגר, את ממשיכה לשאוב אלייך את הסובבים, ולא פלא אם התרגלת לזה מגיל צעיר. אבל אם את באמת רוצה לעזור לעצמך אז האדם היחיד שיוכל לפתח בך אמון זה את בעצמך.